רש"ש על נדה ג׳

1 רש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא. וש"מ דקסבר ר"ש כו' ברה"י תולין. וכ"כ התוס' כאן בסד"ה ושניהם. אבל בסוטה כח בתוס' סד"ה אינו דין מוכח דגם לר"ש ס"ט ברה"י טמא ודאי ע"ש:

2 רש"י ד"ה משמשת במוך. ג' נשים כו'. לכאורה קשה א"כ מאי פריך דלמא סבר כר"א דאמר בהו ד"ש מחמת שהן מסולקות מדמים. וי"ל דפריך מראיה שניה דמודה בה ר"א:

3 תד"ה ושניהם. ור"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה. גם אמקוה גופה המ"ל מנ"ל דתולין ברה"י כיון דמסוטה לא יליף דהתם רגלים לדבר. ובתירוצם הזכירו גם מקוה:

4 בגליון ד"ה ואב"א. דהלכות טומאה גמירי לה כדאמרי' בסוכה בפ"ק. כצ"ל. והוא שם יח:

5 גמרא א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה. קשה דטפי הל"ל בני ישראל. וגם כי אשה אינה מצווה על פו"ר לדעת הת"ק בס"פ הבע"י במשנה. וי"ל דאיש יש לו תקנה לקחת אשה שיש לה וסת דדיה שעתה אף להלל וזה דלא כמש"כ לעיל במשנה ויפרה וירבה ממנה. אבל להאשה שאין לה וסת אין תקנה. ודע דלכאורה לא אתיא זה כר"מ בס"פ דאית ליה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש:

6 שם פירי לא שרקי. עי' ב"מ כה:

7 רש"י ד"ה סייג בסופו. דקא מקשית לי קופה כו'. כצ"ל:

8 רש"י ד"ה וכולן טהורין. דהואיל שלא מצא אלא קודם כו'. כ"נ דצ"ל:

9 רש"י ד"ה לא קפיד. הילכך אינו הופך כו'. כצ"ל:

10 תד"ה לאביי. משום דמשמע שעל דם שנמצא עכשיו קאמר. ק"ל מהא דאמר לקמן ה שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה ש"ז. והלא דם אחר הוא ומהיכי תיתי דניחוש ליה. וי"ל: